הפרעה בזקפה הנו מצב פתולוגי ששכיחותו עולה עם הגיל. לפי מחקרים אפידמיולוגיים, שכיחות ההפרעה היא מעל ל-50% בקבוצת הגברים בין הגילאים 40-70 שנה. ההגדרה המקובלת הינה חוסר היכולת להשיג או לשמור על זקפה מספקת לקיום יחסי מין מספקים. גורמי סיכון מוכרים זהים לאלו של מחלות קרדיו-וסקולריות אחרות וכוללים טרשת עורקים (לבבית או פריפרית), סוכרת, כולסטרול גבוה, יתר לחץ-דם, עישון.

זקפה תקינה הינה תהליך מורכב, בעל אספקטים פיסיולוגיים, הורמונאליים ופסיכולוגיים. הפעלת של עצבים בפין גורמת לשחרור מולקולה בשם NO, האחראית ליצירת מולקולה אחרת בשם cGMP, חומר המרפה שריר חלק בעורקי הפין, מרחיב אותם, וגורם לעלייה תלולה בזרימת הדם לתוך הפין. הדם מרחיב וממלא חללים בתוך הגופים המחילתיים של הפין, וכתוצאה הגדלה משמעותית של הפין. כתוצאה מכך, נלחצים ורידים שבאופן רגיל מנקזים את הדם החוצה מהפין, והדם ה"כלוא" בפין שומר על הזקפה, עד להיפוך השינויים שתוארו.

ברוב הגברים הפרעת זקפה מקורה בפגיעה בכלי דם בפין, באותו מנגנון בו נגרמת פגיעה במחלת לב, והמצב יכול אכן לשמש כסמן לבעית לב. בגילאים צעירים יחסית (< 40), קיימת שכיחות גבוהה יותר של הפרעות שמקורן הורמונאלי, ואז מומלץ לבצע בירור מכוון בנושא.
לעתים משפיע מצב נפשי (כגון חרדת ביצוע, מצבי מתח וחרדה, דכאון) על התפקוד המיני, ואז יש מקום לטיפול משולב או בלעדי ע"י סקסולוג.

הערכת מידת הפגיעה בתפקוד המיני, התגובה לטיפול, ומדדי זקפה נמדדים ע"י שאלונים מיוחדים. לפני כעשור, עם כניסת הויאגרה לשוק, חלה מהפיכה אמיתית הן בבירור והן בטיפול בהפרעות זקפה. קודם לכך, נדונו הגברים שלקו בבעיה זו לבירורים לא פשוטים, חלקם חודרניים ומוזרים משהו. אולם, מאז שיש לנו טיפול פומי (דרך הפה) יעיל וקל, הפכו הויאגרה, ובהמשך גם הסיאליס והלויטרה (כולם מעכבים את פירוק cGMP), לאמצעי הבירור והטיפול כאחד. תרופות אלו הינן בעלות פרופיל בטיחותי גבוה, ונוסו ע"י עשרות מיליוני גברים ברחבי העולם. שיעור האפקטיביות שלהן מתקרב ל-70%. חשוב לקבל הסבר על אופי הלקיחה של כל אחת מהתרופות הנ"ל, ולשלול מצבים בודדים המונעים טיפול בהן, מחשש לסיבוכים משמעותיים.

למטופלים שאינם מגיבים לטיפול הפומי, עדיין עומדות הברירות הבאות:

1. הזרקת חומרים ואזואקטיביים (מרחיבי כלי-דם) לפין. גם לטיפול זה שיעור הצלחה גבוה יחסית. אי הנוחות והכאב המתלווים להזרקה הם מינימליים. הטיפול יתבצע לאחר הדרכה והדגמה במרפאה, תוך כדי התאמת מינון אישי של תרופה מסויימת, או שילוב בתערובת המכילה שניים או שלושה חומרים.
2. שימוש במכשיר ואקום, מחייב רכישה של המכשיר הכולל משאבת ואקום לפין וטבעת למניעת דליפת דם ורידי מהפין.
3. ניתוח להשתלת תותב, השתלת מערכת הכוללת תותבים בגופים המחילתיים של הפין. במשך השנים בוצעו שיפורים במערכת זו, וכיום היא אמינה ביותר, עם שיעור נמוך של כשל מכני. הניתוח אינו הפיך מבחינה זו שהמנותח יצטרך להשתמש מכאן ואילך במערכת המושתלת, ולא יוכל להשיג זקפה ע"י אחת מהאופציות שהוזכרו לפני כן.

בעייה בליבידו (חשק מיני, חימוד) נובעת מהפרעה הורמונלית (ראה "חוסר בטסטוסטרון") או ממצבים נפשיים כגון הפרעות דכאון, חרדה ולחץ. משפיעה באופן ישיר על התפקוד המיני. הטיפול נגזר מהסיבה. חשוב לבצע את הבירור המתבקש לפני או במקביל לניסיון הטיפול בהפרעת הזקפה, שאם לא כן עלול טיפול זה להכשל (לדוגמא: התרופות הפומיות לטיפול בהפרעת זקפה תלויות בחשק ובגירוי המיני).

מחלה ע"ש Peyronie

מחלה זו אופיינית לגברים שמעל לגיל 50, בשנים בהם ירידה בעוצמת הזקפה אינה נדירה. כתוצאה מכיפוף מסוים של הפין בעת קיום יחסי-מין, מופעלים עליו כוחות הגורמים למיקרו-טראומה חוזרת ונשנית במעטפת של הגופים החלולים. הנזקים שנוצרים בה, מובילים לתגובה דלקתית לא מבוקרת, ולהיווצרות הצטלקויות וגושישים תת-עוריים. כתוצאה, חל שינוי בתכונות הפיזיו-אלסטיות של המעטפת. שינוי זה עלול לפגוע בתפקוד הפין בזקפה בשתי צורות:

1. היווצרות נקודת עיגון הגורמת להיווצרות עקמת בעת זקפה. במקרים חמורים עלולה העקמת להפוך את שלב החדירה בקיום יחסים לבלתי אפשרי.
2. פגיעה במנגנון הזקפה.

השלב האקוטי של המחלה נמשך 12-18 חודשים, ומאופיין בכאבים בזקפה. בשלב זה התגובה הדלקתית פעילה, העקמת דינמית ויכולה להשתפר באופן ספונטני (עד כ-15% מהמקרים) או להחמיר, והטיפול הוא תרופתי בלבד. השלב הכרוני המגיע בהמשך, מאופיין בעקמת קבועה ללא כאבים. בשלב זה ניתן להציע ניתוח לתיקון העקמת. מקרים מורכבים יותר ניתן יהיה לתקן ע"י השתלת תותב.