שלום.
ראשית עלי להתנצל על השאלה הארוכה מעט.
רעיתי ואני בני 45.
מזה עשור ומעלה, אני סובל מחשק מיני שאינו מתגרה משום דבר בעולם, ובנוסף, זיקפה שמתרחשת אך ורק בשעת קיום יחסים, שגם אינה מצליחה לשמור על עצמה, אף לא בעת החדירה.
עלי לציין כי אני מקיים יחסי מין פעמיים שלוש בשבוע, מתאמץ להשאר מרוכז כדי לא לאבד את הזקפה אשר גם כך אינה במיטבה, ומאידך, כשמגיע שלב השפיכה, האורגזמה טובה מאד!!.
בנוסף עלי לציין, שכמעט מידי בוקר אני מתעורר עם זקפה מושלמת וחזקה, כזו שאיני מצליח להגיע לרמתה במהלך קיום יחסים.
בשנת 2006, בהוראת סקסולוג, ביצעתי בדיקת דם שתוצאתה היתה: פרולקטין: 191 וטסטוטסטרון חופשי 12.8.
על סמך תוצאה זו הורה הרופא על מתן זריקות, בנוסף ל-1/3 כדור סיאליס 20 גרם, כל יומיים.
כדי לבצע טיפולים אלו במסגרת קופת החולים, פניתי לרופא המשפחה לצורך קבלת הפניה. הלה הביט בנתונים, הציג בפני את עובדת היותו פרופסור גם לאנדוקרינולוגיה, וככזה, הריהו שולל מכל וכל את הטיפול האמור. הלה אף לא חסך במילים כדי להשמיץ את האיש ש'העז' לתת לי טיפול כזה, כשאני בעל טסטוטסטרון ברמה סבירה לחלוטין.
הייתי אובד עצות.
החלטתי לפנות לאנדוקרינולוג אחר. הלה הביט בתוצאות ואמר שאין לו בעיה לתת לי זריקות כאלה, אך עלי לדעת כי אין בהן צורך. בעייתי אינה נובעת מטסטוטסטרון נמוך. מכיון שכך, הוא ממליץ על המשך טיפול אצל מטפל מיני.
סיפרתי למטפל את הדברים הבאים: עם המגע הגופני הראשון, תשוקתי רבה, אך אינה באה לידי ביטוי בזיקפה שנותרת אפסית. עם התחלת המשחק המקדים מתעורר לו איברי, אך ברגע בו הוא נזנח ולו לשניה קלה, הזיקפה הבינונית נמוגה בתוך שניות ויש להתחיל הכל מהתחלה.
במהלך כל הטקס, עלי לשמור על ריכוז מטורף, הגורם לכאבי ראש וללחץ מוחי לא פשוט. לולא ריכוז זה, אין סיכוי לעבור ממצב של משחק ביד, לחדירה. השניות הספורות הנדרשות לשינוי התנוחה, מעלימות את הזיקפה לחלוטין.
פעמים רבות הזיקפה נגמרת לי בעיצומה של החדירה. פשוט כך. המצב מאלצני לצאת, להתרכז שוב, להפעיל מאמץ מוחי רב יותר, לקומם את איברי, להביאו שוב למצב של יכולת חדירה ואז להכנס שוב. הדבר יכול לחזור על עצמו פעם או פעמיים נוספות. כשהגמירה מגיעה, אמנם היא מהנה ומושלמת, אך אני נותר מותש ומתוסכל.
את כל התיאורים הנ"ל, מסכם המטפל בשאלה הקבועה: "מי אמר שחייבים לגמור?". אותי זה מתסכל.
במהלך פגישות ספורות שכבר התקיימו ביננו, תמיד ניסה לספר לי עד כמה אין צורך בגמירה. ומה שחשוב זו הזוגיות, המשיכה, החיבור המחשבתי וכו' וכו'.
הרגשתי ששיחותנו אינן מובילות לשום מקום. זוגיותי מופלאה (מספר הפעמים בהם אנו מקיימים יחסים, יעידו על כך). אינני לחוץ נפשית. אינני נתון ללחץ חיצוני כזה או אחר וכל הדיבורים מצידו אינם מובילים אותי לשום מקום מלבד לאיבוד חודשים נוספים בהם יכול אני להנות במקום להשאר מתוסכל.
בפגישתנו האחרונה, החלטתי לנסות לבקש טיפול הורמונלי. אם לא יועיל, אולי לא יזיק. הלה הסכים לכך מיידית והורה על מריחת 'טסטומקס' 5 מ"ג אחת ליומיים. במקביל המליץ על כדורי סיאליס יומי, שלדבריו, יחסכו ממני את הצורך להשתמש בסיאליס הרגיל בכל פעם שארצה לקיים יחסי מין. כדורים יומיים אלו, אמורים למנוע ממני את השעבוד.
על פי הוראתו, בטרם אבצע טיפולים אלו, עלי לבצע בדיקות דם, כדי שנדע מה היתה רמת הממצאים טרם הטיפול.
התוצאות כדלהלן: פרולקטין 114 .לוטייניזינג 3.5 .טסטוטסטרון חופשי 18.3(שע"פ הבנתי, נשמע ממוצע טוב).
שוב פניתי לרופא המשפחה הנ"ל שהפטיר לעברי את המשפט הבא: " אין לי בעיה לתת לך את הסיאליס היומי. אבל הוא כלל אינו מיועד לטיפול מיני. כדורים אלו מיועדים לטיפול בפרוסטטה".
שוב חזרתי למצב של חוסר אונים וחוסר תקוה.
מזה שלושה שבועות אני מורח את הג'ל (כאמור, מידי יומייים), ואילו את כדורי הטיאליס עדיין לא התחלתי ליטול.
נכון לעכשיו, איני חש כל שיפור בבעיותי. רף הגירוי המיני שלי עדיין אפסי. כך גם הזקפה איננה מחזיקה מעמד אפילו כשאני בעיצומה של חדירה.
איך אני הקטן אמור לדעת מי צודק ומה נכון?
האם נכון למרוח ג'ל רק פעם ביומיים? אולי בכך נעוצה העובדה שהוא אינו מועיל במאומה?
האם ג'ל שווה ברמתו לזריקות?
האם סיאליס יומי נכון לי או שלא?
האם תוצאות הבדיקות מצדיקות בכלל טיפול תרופתי?
ואם לא, מה כן? שוב פסיכולוגיה?!
תחושת תסכול אינה מרפה ממני. אני מקנא באותם פונים המספרים על שיפור מדהים בגירוי המיני אותו הם חשים לאחר מריחת הג'ל.
האם יש מזור לבעיותי אלה?
